וּבְנֵ֨י רְאוּבֵ֥ן בְּכֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֮ כִּ֣י ה֣וּא הַבְּכוֹר֒ וּֽבְחַלְּלוֹ֙ יְצוּעֵ֣י אָבִ֔יו נִתְּנָה֙ בְּכֹ֣רָת֔וֹ לִבְנֵ֥י יוֹסֵ֖ף בֶּן־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א לְהִתְיַחֵ֖שׂ לַבְּכֹרָֽה׃
צרור המור
או יאמר אלה תולדות יעקב יוסף. כאלו לא היה לו תולדות אחרים אלא יוסף. כי בו היתה מחשבתו וכוונתו כשהחליפו לו רחל בלאה וחשב שהיתה רחל וראובן שנולד חשב שהוא יוסף. ולכן חזרה הבכורה ליוסף כאומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן הזכיר בכאן אלה תולדות יעקב יוסף הבכור. והוא עיקר תולדותיו כאלו לא היו לו תולדות אחרות. ועוד כי לפי חכמתו של יוסף לא היה לו בן אחר חכם כמוהו כאומרו כי בן זקונים הוא לו. ולכן אביו אהבו מכל בניו והעמידו לשרת לפניו. וזה תראה ברור מענין חלומותיו שהיו צודקים וישרים כחלומות אביו בענין הסולם. ולכן היה ראוי להיות רועה את אחיו בצאן כאומרו רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. והאות על חכמתו ושפלותו כי החכם הוא דומה לעץ פרי כל עוד שיש לו יותר פרי הוא משפיל ענפיו. כן החכם ראוי להיות. כאומרו הולך תמים ופועל צדק. לפי שיש שני מיני אנשים. האחד שכל מחשבותיו ופעולותיו טובות. והשני הוא שמחשבותיו אינם טובות אבל כשבא לפעול פועל בצדק. לזה אמר כנגד הא' הולך תמים. וכנגד השני ופועל צדק. וכן דובר אמת ולא רגל על לשונו וגומר. ובכל אלו התוארים הוא נבזה בעיניו נמאס ושפל רוח. וכן יוסף היה חכם וצדיק וראוי לרעות אחיו לפי חכמתו. ועם כל זה היה שפל ועניו ומתדבק עם אחיו הקטנים שהם בני בלהה ובני זלפה. וזהו והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה:
צרור המור
בלידת ראובן כתיב ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. ובברכת יעקב כתיב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו'. ובברכת משה כתיב יחי ראובן ואל ימות. הנה לאה קראה שמו ראובן סתם ולא אמרה ראובני. אלא ראובן כלומר ראו בן. ולא פירשה ממי הוא. ובזה רמזה כל מה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר. כי היא רמזה במאמרה כי זה הבן היה כמו גנוב. בסבת תחבולת לבן הרשע שהחליף לאה ברחל. ויעקב חשב שהיתה רחל בענין שביאה זו היתה בטעות ובלא דעת. כי שמוש מצוה זו צריך להיות בדעת ובכוונה שיתן דעתו באשה זו ולא באשה אחרת. ולא לחנם כתב בתורה וידע אדם עוד את אשתו. ולא כתב ויבא אדם אלא וידע לפי שהטפה זרעית היא מן הדעת. שהוא מקום הדעת והתבונה. בענין שהורה שהאדם ידע ויכוין במחשבתו באשה זו ולא באשה אחרת. בענין שיהיה זרע ברך ה'. ולכן אמרו אשר פריו יתן בעתו זהו עונת ת"ח משבת לשבת. כי הוא פרי עץ הדעת. וזה ענין גדול מסודות התורה. ולפי שנמצא פיסול ומינות באיש היוני הבליעל. אמר כי חוש המישוש חרפה היא לנו כי זה שקר גמור. כי היא מעלה גדולה באדם וקדושה. ולכן אמרו צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. בענין שידע ויכוין באשה זו ולא באשה אחרת. והנה יעקב שגג בזה שחשב שהיתה רחל והיתה לאה. בענין שלא היו הפועל והכוונה כאחד טובים. ולפי שידעה לאה זה קראה שמו ראובן סתם. ולא אמרה בני או בן יעקב. אלא ראובן ולא פירשה ממי הוא. ומאלו הדברים של לאה לקח יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה. כלומר איני יכול להכחיש שאתה בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי במחשבתי שחשבתי שהיתה רחל. ולכן לא אמר ראובן בני אתה. כי בנו האמיתי היה יוסף. לפי שהכל הולך אחר הכוונה. ולכן אמר בו ויקרא לבנו ליוסף. בנו ודאי. כי בו היתה מחשבתו. ולכן חזרה אליו הבכורה כאומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן אמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כי אתה טפה ראשונה שלי. ועל זה בהכרח אתה בכור ויתנו לך אחיך כבוד. וזהו יתר שאת. וכן תהיה בעל גבורה עז כנמר. וזהו ויתר עז. אבל יש לך לידע כי זה אינו דבר קיים אלא דבר מקרי. כמו שנולדת על צד הקרי וההזדמן. וזהו פחז כמים אל תותר. וזה לפי שעלית משכבי אביך. לא אמר משכב אלא משכבי שנים. האחד עלית ונסתלקת מעל משכבי. כי מחשבתי לא היתה בך אלא ביוסף. והשני מה שכתב וישכב את בלהה פלגש אביו שעלה למשכב אביו. ובלבל יצועו. ואיחר אביו מלשמש שמוש מצוה. וזהו ישכב. וכן תמצא בבני עלי אשר ישכבון את הנשים. חס ושלום שיעשו דבר כזה. אלא לפי שהיו נוטים אחרי הבצע והיו מענות את הנשים הבאות לשאול להם על וסתם ודמם. ולפי שהיו מאחרים אותן לבעליהן קראן הכתוב אשר ישכבון את הנשים. וכן וישכב את בלהה שאיחר שימוש אביו בבלבול המשכב. וזהו כי עלית משכבי אביך. ולפי שחללת יצועי באלו השני דברים עלה מי שרגיל לירד על משכבי: